אתחיל בסיפא, מתבקש שמדינת ישראל באמצעות ממשלתה רשויותיה וכוחות הביטחון שלה תבקש לקראת יום הכיפורים סליחה ומחילה מהמוני תושבים פלסטינים ופלסטיניות שסבלו סבל נורא בשנת תשפ"ו. אני יודע שיש מי שכבר מגחכים למקרא המשפט הזה. זכותכם, אבל אני מבקש שתאפשרו לי להסביר את המהלך שמוביל אותי למסקנה הזו.
הכל מתחיל כמובן בעיקרון ההלכתי הבסיסי ביותר שעומד ביסוד יום הכיפורים, זה שכולם מכירים.ות: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מדובר במשפט טעון ומרחיק לכת עד מאוד! אתה יכול להיות חסיד וצדיק מול האל ולעבוד אותו באהבה וביראה, אבל אם פגעת בזולתך בדיבור או במעשה אין לך "דרכי קיצור" אתה חייב להשיג את מחילתו ואם הנסיבות מחייבות זאת עליך לפצות אותו. אינך יכול לעמוד מול האל ולעשות תשובה אם לא פעלת כך.
כעת, נדרש בהקשר שלנו לעבור גשר נוסף. מיהו "חברו" בצו הזה? האם מדובר בבני עמך/ קהילתך אלה שמכפיפים עצמם גם למהות של יום הכיפורים? או שמא מדובר בכל אדם, שנפגע ממך. כמובן שיש מחלוקת בעניין, הן לגבי השאלה הבסיסית הטעונה, והן לגבי הנימוקים והתירוצים. אני בטוח שלא תופתעו מכך שפוסקים חשובים בכל הדורות סברו והורו ש"חברו" הוא "משלנו". ואין כל צורך וסיבה לבקש, בזיקה ליום הכיפורים, סליחה מגוי בו פגעת.
אבל אולי תופתעו שפוסקים ורבנים חשובים מאוד דחו את ההבחנה הזו וקבעו שי לראות ב"חברו" כל אדם באשר הוא. כך למשל כתב רבי יהודה החסיד (או תלמידו מפיו) ב"ספר חסידים" כבר במאה ה-12: "ביום הדין מעמידים את האדם ומדיינים עימו על כל מעשיו...אם עשק לגוי או לחברו שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וכשם שנפרע מישראל שחטא לחברו, כך נפרע מישראל שחטא לגוי".
ומאות שנים רבות לאחר מכן כתב הראי"ה קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיים בלב ובנשמה. אהבת אדם מייחוד.... ולא יטשטש קו האהבה הזה בשום אכזריות ורוע". אמירה "חזקה" מאוד ששוללת אפשרות להבחנה.
החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) קובע בספר "ברכי יוסף" כי חובת השבת גזל והשבת עגמת נפש אינה רק משום "דרכי שלום" אלא חיוב גמור, וכי החומרה של חילול השם מצריכה פיוס מלא. כלומר, לא רק משום סיבות "תועלתיות" אלא מתוך עיקרון מוסרי ברור.
גם הרב עובדיה יוסף קובע שאין כל היתר להפלות בין יהודי לשאינו יהודי, והחובה לבקש סליחה ומחילה מגוי שנפגע גופנית, ממונית או נפשית,ולפייסו, היא מוחלטת.
הדברים הללו מהדהדים בעוצמה גם בפסיקה המודרנית ומאפשרים לומר באופן תקיף שהפגיעה ב"שאינו ישראל" מחייבת בקשת סליחה ומחילה לקראת יום הכיפורים אם נפגע.
ומכאן למציאות ימינו ובמה הדברים קשורים למדינת ישראל. לא ניתן לעצום עיניים לנוכח המציאות שבה פלסטינים בודדים, משפחות וקהילות שלמות סובלים באופן נורא מהתנכלויות ומפגיעות פיזיות ברכוש ובגוף ומנישול מאדמותיהם ומביתם. וחמור שבעתיים, המעשים הללו שמבוצעים על ידי טרוריסטים יהודים "זוכים" לעצימת עין, להגנה ולגיבוי מצד רשויות המדינה ובכללן צה"ל והמשטרה. מדובר בעבירות מוסריות ופליליות חמורות. יש להתייחס אליהן מכל נקודת מבט אפשרית ובכלל זה המשפט הבינלאומי והמשפט הישראלי.
אבל צריך לטעון שהטרור היהודי הזוועתי איננו יכול להיתפס רק כמעשה של טרוריסטים יהודים מנוולים פרטניים. מבחינת אחריות ואשמה הוא מעשה של המדינה שמאפשרת, אינה מרסנת ואף תומכת בו. האם אפשר לראות זאת במנותק מכל מה שאמרנו למעלה?
מדינת ישראל מתהדרת בהיותה מדינה יהודית ו/או מדינת היהודים. אפשר כמובן לבחון את "יהדותה" מזוויות ומכיוונים שונים, אבל נראה לי שלא ניתן לומר שהמימד המוסרי אינו רלוונטי לעניין. יש לזכור, בהקשר זה, שכל אבות הציונות הסכימו לכך שהמדינה העתידית חייבת להיות "חברת מופת" שתיווסד על אדנים מוסריים. השיח המוסרי ממשיך להתקיים בחברה הישראלית אלא שהוא מתאפיין בצביעות בוטה של מן השפה לחוץ...תוך שימוש בקלישאות ריקות מוכרות של "העם המוסרי ביותר", "הצבא המוסרי בעולם" וכו'
שיח מוסרי אמיתי אינו יכול להתחמק משאלות קשות בנוגע לעוולות האיומות שהמדינה היהודית שמייצגת את ההוויה הקולקטיבית שלנו מעוללת ומחוללת באמצעות סוכניה. ובשיח הזה לא ניתן לחמוק ממה שאנו מחוללים כמדינה ל"חברינו" הפלסטינים הלא-יהודים בגדה המערבית.
עולה השאלה מה נדרש מאיתנו לעשות, גם אם אין אל שבוחן אותנו ואת מעשינו? - לי ברור ששני דברים נדרשים מאיתנו בהקשר של יום הכיפורים והם רק "תנאי ראשוני ובלתי מספיק". נדרש מאיתנו כאומה לבקש סליחה ומחילה מהפלסטינים שנפגעו על לא עוול בכפם הן על ידי טרוריסטים יהודים והן על ידי רשויות וכוחות המדינה. ונדרש מאיתנו כמדינה לקבל אחריות על שלל הנזקים שנגרמו לפרטים, משפחות וקהילות פלסטיניות לפחות בשלוש השנים האחרונות.
אינני נאיבי, זה לא יקרה לקראת יום הכיפורים הקרוב, כאשר במדינה שולטת ממשלת זדון איומה תומכת טרור יהודי, טיהור אתני וסיפוח. אבל נכון לדעתי להציב את הדברים הללו כבר כעת על השולחן כ"פרומו" למה שצריך להיעשות ולהראות בעתיד הקרוב ביותר כחלק מהותי מהתיקון הכללי שהחברה והמדינה חייבות לעבור, אם חפצי חיים אנו.
הכותב הוא רב חילוני-הומניסטי
